הכלל במשפט הישראלי הינו כי אין כל מניעה להרשיע אדם, תהא העבירה חמורה ככל שתהא, על סמך עדותו של עד יחיד. יחד עם זאת בפסיקה נקבע כי כאשר מדובר בהרשעה על סמך עדות יחידה ישנו צורך ב"אזהרה עצמית" של השופט כי בפניו עדות יחידה וכי יש לבחון ולשקול בקפידה יתרה האם ניתן להסתפק בעדות יחידה זו כבסיס להרשעה. חובה זו של בית המשפט אינה חובה פורמאלית כי אם חובה עניינית.
כאשר מדובר בעדות יחידה של שותף לעבירה- בית המשפט לא ירשיע את הנאשם אלא אם מצא בחומר הראיות דבר לחיזוקה; אולם אם היה השותף עד מדינה- טעונה עדותו סיוע.
האם ניתן להרשיע על סמך עדות יחידה של מתלוננת / קורבן עבירות מין בלבד?
כאשר בית המשפט מרשיע נאשם בעבירת מין / עבירות מין על פי עדות יחידה של הנפגע מחובתו לפרט בהכרעת הדין מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. קרי בהכרעת הדין תובא הנמקה העומדת בבסיס אימוצה של עדות שכזו. עבירות מין לעניין זה הינן עבירות המנויות בפרק י' סימן ה' לחוק העונשין, התשל"ז-1977. קרי עבירות של אינוס, בעילה אסורה בהסכמה, מעשה סדום, יחסי מין בין מטפל נפשי למטופל, מעשה מגונה, מעשה מגונה בפומבי ועבירות מין במשפחה ובידי אחראי על חסר ישע.
על הזהירות הרבה לה נדרש בית המשפט בבואו לבחון עדות יחידה של קורבן עבירת מין, ועל "ההנמקה המיוחדת" הנדרשת לשם עמידה בחובת זהירות זו, עמדו בתי המשפט לא מעט. בפסיקה נקבע כי מידת הזהירות מחייבת כי ההנמקה תהא "ממשית" וכי ככל שהעדות העיקרית חלשה יותר תידרש הנמקה ממשית יותר.
כידוע, עבירות מין אינן מבוצעות, בדרך כלל, בפרהסיה, אלא במקומות מוצנעים ובנוכחות העבריין וקורבנו בלבד. הפסיקה הייתה ערה לכך כי הדבר חושף מצב זה גם את מי שלא חטא, לסכנה כי יהיה קורבן לעלילת שווא וגם אז נבצר מהקורבן (והפעם זהו הנאשם), להוכיח את חפותו מאותו טעם של היעדר עדי ראיה. הפסיקה קבעה לכן כי הדבר מחייב לנהוג בתיקים אלה בזהירות כפולה ומכופלת, ולא להסתפק בתלונתו של הקורבן, אלא לבחון אם יש בראיות הנוספות כדי לבסס הרשעה מעבר לספק סביר.